תפיסה דיכוטומית של מאכלים כ- “אסור-מותר” / “משמין-דיאטטי”/ “לא בריא- בריא”/ “רעל- סופר-פוד”, יכולה להביא להמון תסכול ברמה הרגשית וברמה ההתנהגותית. ברמה הרגשית יהיו מחשבות בסגנון: “אני שמנה, אני לא צריכה לאכול את זה”, או “אכלתי הרבה בצהריים, לא מגיע לי ואסור לי לאכול עכשיו את העוגה”, או “עדיף שלא נזמין אוכל בחוץ כי זה יותר מידי קלוריות”. ברמה ההתנהגותית נראה התנהגויות בסגנון צמצום אכילה שמביא לעצבנות, חוסר אנרגיה, חוסר ריכוז ויצירת חסך אנרגטי ורגשי שמביא לאחר מכן להתקפי זלילה ואף לבולמוסים.
אני מציעה להסתכל על האוכל כפי שהוא (אבל באמת להבין במה מדובר, במקרה כזה- ידע זה כוח). הרי הגוף מפרק ומעכל את האוכל שלנו קודם כל לאבות מזון- פחמימות, חלבונים, שומנים, ויטמינים ומינרלים. במזון שהוא אולטרא-מעובד הגוף מקבל עוד חומרים, אבל באופן יחסי הכמויות מזעריות לעומת אבות המזון הקיימות באותו מאכל. הקיבה היא כמו בלנדר, היא לא יודעת שנכנס לגוף “המבורגר וצ’יפס” או “פיצה” או “עוגת שוקולד פאדג’”, אין לה קורא ברקודים ותוויות שכאלה 
הגוף שלנו זקוק לכל אבות המזון ובסופו של דבר יש כאן עניין של איזון, מידה ויחסים ביניהם.
כהתחלה, לא להיבהל אם אכלנו מזון כלשהו, הגוף שלנו יודע להתמודד עם זה (אלא אם יש אלרגיה או רגישות משמעותית).
מה אתן חושבות על הטיפ הזה? יש לכן עוד טיפים או רעיונות לאיך לעשות שלום עם אוכל? אם כן, אשמח שתשתפו
(הפוסט פונה לשני המינים)
